(vedi sotto in italiano, the part about my family is translated in english as well)

קצת מידע עלי. ראה בהמשך מידע על משפחתי (מתורגם לאיטלקית ואנגלית).

_____________________________________________
נולדתי בנובמבר 1961 בבואנוס איירס, ארגנטינה. אמי הייתה יהודייה איטלקייה, שב 1938, כשהייתה בת שש, ברחה לארגנטינה עם הוריה, אח, אחות וכעשרה קרובים נוספים. אבי היה ישראלי שנסע לטיול בחו"ל, הכיר את אמי בשנת 1957, התחתן, ויחד הביאו לעולם אותי ואת אחי הבכור, גבריאל.

בשנת 1963 הוריי עלו לארץ בה נשארתי עד שנת 1968. ביוני של אותה שנה אמי עזבה את אבי ועברה לגור בעיר טורינו שבאיטליה, שם התגוררו משפחות האח והאחות ועוד קרובי משפחה נוספים בדרגה שנייה ושלישית. הוריה העדיפו לחיות בסן רמו, על שפת הים התיכון. עקב המצב הפוליטי-כלכלי במדינה בשנות השישים, משפחתה עזבה את ארגנטינה וחזרה לאיטליה. אבי הצטרף אלינו בשנת 1970.

גדלתי בעיר טורינו, בבית הספר היהודי, עד חטיבת הביניים, ובתיכון עירוני רגיל לאחר מכן. הייתי פעיל בתנועת הנוער הקטנה השומר הצעיר שאחי הקים יחד עם בני כיתתו. אחרי שלוש שנים מיום הקמת הקן, הגיעה לעיר שליחה ישראלית. סיימתי בגרות במגמה מדעית בשנת 1981 ובאוגוסט עברתי לגור בקיבוץ בר עם, מצורף לגרעין של יהודים איטלקים מערים נוספות, מילאנו, רומא, פדואה ועוד. אחרי שמונה חודשים חזרתי הביתה ובינואר 1983 עברתי לירושלים, ללמוד שם ביולוגיה. סיימתי תואר ראשון, התחלתי לעבוד כטכנאי מעבדה באוניברסיטה ונרשמתי לתואר שני שלא סיימתי.

בשנת 1990 עברתי לרמת גן והתחלתי לעבוד כמורה למדעים. עד שנת 1990 הרגשתי יותר איטלקי מישראלי ואז חבר התחיל להכיר לי את סצנת הרוק הישראלי, ודרכה עליתי לארץ סופית. באיטליה ינקתי עד הטיפה האחרונה את התרבות האיטלקית, קראתי המון ספרים, אהבתי מוזיקה ואת זמרי כותבי השירים האיטלקים. שרתי בחברת הנערים שירים שלהם ושירים ישראלים שלמדנו בתנועת הנוער. ליוויתי את עצמי בגיטרה והופעתי בבמות הפתוחות של תל אביב, ואז חבר אחר שאל אותי יום אחד : "למה אתה לא שר שירים משלך במקום של אחרים ?" בגללו התחלתי לכתוב שירים בעברית.

בשנת 1999 נכנסתי לאולפן אמביאנס של דרי נחמיאס והרגשתי שזה המקום הכי מתאים בעולם בשבילי. בתוך האולפן, אמרתי לעצמי "אני רוצה בדיוק אחד כזה". ובאמת אחרי כמה שנים רכשתי ציוד אולפני מקצועי. אצל דרי הקלטתי כמה שירים, ואצלי הקלטתי את רוב האלבום שנקרא "לא קל בכלל". מוזיקה ושירים היו תמיד תחביב. מקצועית, אחרי ניסיון כושל של עבודה כמורה למדעים, עבדתי כפקיד מתרגם אצל יבואן נעליים, כמתגרם עצמאי, ואחר כך כמתרגם טכני במחלקה הטכנית של מוסך פיאט אלפא ולנצ'יה.

העבודה במוסך אחרי כמה שנים התחילה לשעמם אותי וחזרתי להיות מורה למדעים. למרות שאהבתי ללמד, לא הצלחתי להשתלט על ילדים בגיל חטיבת ביניים, פטרו אותי מעבודתי כמורה ומצאתי עבודה כטכנאי מעבדה בבית ספר אחר. עבדתי גם כמדריך בהוסטל לאנשים עם מוגבלויות, אבל העדפתי להיות מעבדן במוסד החינוכי "אשכול פיס" בעיר נס ציונה. עבודה של מעבדן עם ילדים ונוער היא סוג העבודה הכי מתאימה לאופי שלי. אני מאוד אוהב את תפקידי. ממש נהנה. כשניסיתי להיות מורה, גיליתי שחסרה לי היכולת להשתלט על כיתות שלמות, מה גם המקום בו גדלתי, כילד ונער עם בעיות אישיות בסביבה של השמנת הצפון מערבית של איטליה, לא נתן לי את האפשרות לקלוט את האינטראקציות החברתיות המאוד כוחניות של נערים ישראלים באותם השנים.

בין 2001 ל- 2003 ניסיתי ללמוד מוזיקה במטרה להיות זמר כותב שירים מקצועי, להורי הייתה אז אפשרות כלכלית לעזור לי בזה. אבל בשנת 2003 התחילו שוב בעיות במשפחתי ונאלצתי לחזור לעבוד במשרה מלאה, ובכך ויתרתי על לימודי המוזיקה. אף על פי כן המשכתי לרכוש ציוד מקצועי והמשכתי לנגן בשעות הפנאי. הופעתי בכמה מקומות לבד או עם מלווים. עבדתי כזמר מסעדות איטלקיות, בשלוש מסעדות שונות, במשך שנה וחצי, פעם או פעמיים בשבוע.

אחרי זה הבנתי שלשיר שירים משלי מול קהל זה להגיע לשיא ההגשמה של אמן יוצר. יחד עם זאת, קלטתי שכדי לשיר שירים משלך מול קהל, צריך קודם כל להקליט את החומרים שלך באופן מקצועי, אז התחלתי ללמוד הפקה מוזיקלית לבדי בעזרת האינטרנט וחברים. לקח לי כ- 10 שנים ללמוד להפיק שירים מקצועית. היום הפסקתי עם זה : זה יותר מידי מסובך לי להפיק מוזיקה משלי. מעדיף להתרכז בכתיבת מילים ובנגינה ברמה חצי מקצועית. המלווים יכולים להביא אותי לרמה מקצועית, בלי שאצטרך להתאמץ יותר מדי. בשנתיים האחרונות התרכזתי בעניין הקורונה. זה תפס את תשומת לבי באופן אבסולוטי. אפרט למטה.

חיי הפרטיים לא היו פשוטים בכלל. גדלתי במשפחה עם בעיות בין ההורים שהיו בעצם מהגרים לתוך העיר טורינו, וניסיתי לספוג את תרבות המקום עד תום. כשהייתי נער לא הצלחתי ליצור קשר חברי אינטימי עם בנות, בניגוד להרבה נערים אחרים, וזה גרם לי לחשוב שיש לי בעיה נפשית. היו לי בעיות נפשיות, אבל ללא טיפול באמצעות מטפל מקצועי טוב, לא יכולתי להבין מה לא בסדר איתי. אם נדלקתי על בחורה, במהלך הניסיון להתחיל, הייתי נלחץ יתר על המידה וזה תמיד נגמר בסירוב מהצד השני.

פעם נערה התחילה איתי, היא הייתה ממש יפה ומושכת, הייתי בן 19 ונסענו לראות סרט קולנוע כשאני נוהג כל הדרך במכונית פיאט 126 של אמי. לא התאהבתי לגמרי באופי שלה והחזרתי אותה הביתה, בלי לנסות להתנשק כמו בסרטים. זה היה פספוס, אבל לא הרגשתי צער, כי שכנעתי את עצמי, שלא בצדק, שלא אהבתי אותה. האמת הייתה יותר מורכבת והבנתי אותה רק בגיל מאוחר יותר. היא גם הייתה נערה שגדלה בבית עם בעיות בין ההורים, ואני בתוך תוכי, רציתי להיות חבר של נערה שגדלה עם הורים שלא רבים יותר מדי והם "נורמליים". כי נערות כאלה היו אמתיות ולא היה להן כאב עמוק מוסתר ובלתי מובן ללא טיפול פסיכולוגי רציני. לי היה כזה כאב והתחלתי להבין אותו רק בגיל 28 כשפניתי לטיפול פסיכולוגי אצל מטפל מעולה פרטי.

כשרציתי להתחיל עם בחורה שמשכה אותי, לעיתים הייתי נתקף בהלה, פניקה של ממש, שבסופו של דבר לא תרצה להיות בקשר חברי אינטימי איתי. כמובן שהבהלה הייתה תמיד מביאה לסירוב מהצד השני. מה היה המקור לבהלה ? הבנתי שפחדתי בעיקר מדבר אחד : מסצנות הריבים האלימים שלעיתים התרחשו בין הוריי. האלימות הייתה גלויה מצד אמי כלפי אבי, שהיה "תוקפן סמוי"passive agressive , ולפעמים היה מוציא את התסכול שלו עלי, לעולם על אמי. הוא כנראה לא אהב אותה, כמו שגבר אוהב אישה, וייתכן וזה היה מוציא לה את דעתה.

הוא התחתן איתה בגלל מה שהיא סמלה, היא הייתה גם צעירה ויפה, ממשפחה שהוא חלם להיות חלק ממנה, אבל בפנים משהו אצלה לא משך אותו. הוא נשאר איתנו בטורינו כי רצה שהילדים שלו יהיו יהודים חילונים וציונים. וכך היינו. הוא השתתף במלחמת השחרור בחטיבת הראל, פיקד על כיתה של שלושים חיילים וחיילות שהחזיקו את הגבעה הראשונה בדרך לירושלים, כאשר מאחוריהם בנו את דרך בורמה. הוא גם השתתף בקרבות על לטרון ולפני כן היה במשמר החופים תחת הבריטיים. הפניקה תפסה אותי המון פעמים בתחילת קשר עם נשים פנויות וזאת אחת הסיבות בגללן חייתי את החיים שלי לבד בלי בת זוג ובלי ילדים ומשפחה, למרות שהחלום שלי המקורי היה ליצור משפחה משלי, נורמלית, בניגוד לזו של הוריי.

בין גיל 21 לגיל 27 הייתה לי חברה. האמת שהחברות ממש נמשכה רק שלוש שנים, אבל זהו סיפור האהבה האמיתי היחידי שחוויתי בחיים. עצוב. אחרי שהגברת ההיא החליטה לסיים סופית את הקשר, היו לי קשרים מעטים מאוד וממש לא מתאימים : בעיקר התחלות בלי המשך, כמו הכותרת של שיר שכתבתי ונמצא בספר "שירים ומחשבות".

עניין הקורונה תפס אותי על ההתחלה מההיבט הביולוגי גרידא. נכנסתי לזה באופן סיזיפי. לאט לאט הבנתי שזה לא היה רק עניין מדעי, אלא גם פוליטי, כלכלי, היסטורי וצבאי. כשנודעו התוצאות המזויפות של הבחירות לנשיאות ארה"ב 2020, התחלתי ללמוד את הפוליטיקה האמריקאית. שמתי לב שגם באיטליה כליי התקשורת שיקרו לגבי כל עניין הבחירות. המידע על טראמפ הן באיטליה והן בארץ היה מסולף, מגמתי, בכליי התקשורת הרשמיים. ואז מצאתי עיתונאי איטלקי עצמאי רציני מאוד שגר בפלורידה והתחיל לפתוח לי את העיניים. שמו רוברטו מאצוני Roberto Mazzoni . היום הוא פחות מעודכן מרבים אחרים, אבל בנובמבר 2020 הוא היה אחד הבודדים שהסביר לאיטלקים מה באמת קורה בארה"ב ובעצם בכל העולם המערבי. כי הבנקים קנו את כל כליי התקשורת בעולם המערבי מאז היוולדות האינטרנט. אין בעצם תקשורת חופשית בכל המערב, ובתקופת הקורונה כל התחום הפך לדומה מאוד למה שהייתה העיתונות הרוסית תחת הקומוניזם. דוגמא לתופעה זו הוא העיתון הרוסי PRAVDA שהיה ללעג בעולם המערבי של שנות השבעים בשל השקרים הגרוטסקיים שהפיץ. בארץ לא מצאתי בנובמבר 2020 אף אחד שיעדכן אותי על המצב הפוליטי בארה"ב, ו-רוברטו מאצוני שימש בדיוק למטרה זו, וכאמור הוא היה אז בין הבודדים שעדכן את האיטלקים, בלי השקרים של כליי התקשורת המושחתים. תקופת הקורונה גרמה לי להתעניין רק בזה, והפסקתי לגמרי להתעסק במוסיקה. בסגרים ישבתי בבית ואספתי את רוב השירים שלי לספר "שירים ומחשבות", שהוצאתי לאור עם ספרי ניב www.nivbook.co.il .

אספתי המון חומרים בנושא הקורונה, הם נמצאים באתרים שלי ברשתות mewe ,   rumble ,   גם בפייסבוק . באתר אחרון זה יש רק חומרים מעטים, בגלל הצנזורה הדרקונית שלו. יתכן וארצה לכתוב ספר בנושא.

נובמבר 2022 : חלו שינויים בחיי הפרטיים. קרה נס ומצאתי בת זוג נפלאה ואנחנו מאושרים.

never say never …. !   l

אפשר למצוא אותי כאן:

https://www.facebook.com/albilevi

https://www.instagram.com/albilevi

https://mewe.com/albertolevy1.89/posts

https://patiphon.co.il/music/txo5532FDV

https://www.youtube.com/user/albilevi/videos

בנושא הקורונה אספתי סרטונים בערוץ :

www.rumble.com (בתוך הערוץ מחפשים את המילה albilevi ב – channels )
זאת כתובת הערוץ שלי          https://rumble.com/user/albilevi

חלק מהתמונות בעמוד השער צולמו ע"י ידידי אנריקו אטאס Enrico Attas

https://enricoattas.com/greatings-1

חלק אחר צולמו ע"י ידידי ג'ורג'ו פוביני Giorgio Fubini

https://www.flickr.com/people/136628493@N02/

traduzione CV:

Sono nato nel novembre 1961 a Buenos Aires, Argentina. Mamma era un’ebrea italiana che nel 1938, all’eta’ di sei anni, fuggi’ in Argentina con i genitori, una sorella, un fratello e una dozzina di altri famigliari. Papa’ era un israeliano che stava facendo un viaggio in giro per il mondo, conobbe mamma nel 1957, si sposarono e portarono alla luce due bimbi, me e il mio fratello maggiore, Gabriele. Nel 1963 mamma e papa’ vennero in Israele dove rimasi fino al 1968. Nel giugno di quell’ anno mamma lascio’ papa’ e con mio fratello andammo a vivere a Torino, dove abitavano le famiglie del fratello e della sorella oltre ad altri famigliari di secondo e terzo grado. I suoi genitori preferirono vivere a San Remo, al mare. A causa della situazione politica ed economica del paese negli anni sessanta, i famigliari della mamma decisero di lasciare l’Argentina e tornare in Italia. Papa’ ci raggiunse nel 1970.

Sono cresciuto alla scuola ebraica di Torino fino alle medie e poi all’ VIII liceo scientifico “Carlo Cattaneo”. Partecipavo alle attivita’ del piccolo gruppo degli scout ebrei “Hashomer Hatzair”, che mio fratello fondo’ assieme ai suoi compagni di classe. Dopo tre anni dalla fondazione del “ken” (“sede”, o meglio, “nido” in ebraico) venne in citta’ una inviata israeliana ad aiutarci nell’organizzazione. Ho preso la maturita’ nel 1981 e ad agosto andai a vivere al kibbutz Bar Am in Israele, con un gruppo di coetanei ebrei di altre citta’, Milano, Roma, Padova ecc. Otto mesi dopo tornai a casa e nel gennaio 1983 mi trasferii a Gerusalemme a studiare Biologia all’Universita’ Ebraica. Presi la laurea Bsc, cominciai a lavorare all’Universita’ come tecnico di laboratorio, mi iscrissi al Msc in zoologia che non terminai.

Nel 1990 andai a vivere a Ramat Gan (accanto a Tel Aviv), iniziando a lavorare come insegnante di scienze. Fino al 1990 mi sentivo piu’ italiano che israeliano e proprio allora un amico mi fece conoscere l’ ambiente underground del rock israeliano, attraverso il quale riuscii a sentirmi  definitivamente un israeliano. Crescendo In Italia da italiano assorbii totalmente la cultura del Bel Paese, lessi molti libri di letteratura e cultura generale, amavo la musica ed i cantautori italiani. Cantavo con i miei compagni adolescenti le loro canzoni, oltre ad altri canti israeliani imparati nel movimento scout H.H. . Mi accompagnavo con la chitarra cantando in vari palchi dei pub di Tel Aviv, quando un altro amico, cantautore, mi suggeri’ : “perche’ non provi a cantare canzoni tue invece che scritte da altri ?”. Per “colpa” sua cominciai a scrivere canzoni e poesie in ebraico. Nel 1999 registrai alcune canzoni nello studio “Ambience” di Dar Nachmias, dove appena entrai mi dissi “ne voglio uno uguale a questo”, riferito al suo studio di registrazione audio. Sentivo che quel posto era il piu’ adatto al mio carattere, avrei voluto passare tutto il mio tempo li’. Ed effettivamente dopo alcuni anni, acquistai attrezzatura professionale di registrazione audio e registrai il mio album “Non e’ per nulla facile”, quasi tutto in casa. La musica e le canzoni sono sempre state per me un hobby di pura creativita’ artistica. Professionalmente, dopo un lungo tentativo fallimentare di lavoro come insegnante di scienze, persino dopo aver preso il diploma magistrale all’ universita’ di Tel Aviv, lavorai come impiegato traduttore presso un importatore di calzature, poi come traduttore indipendente, e infine come traduttore tecnico nel garage centrale israeliano FIAT, Lancia, Alfa Romeo.

Dopo qualche anno il lavoro nell’officina comincio’ ad essere troppo noioso e tornai ad insegnare. Nonostante mi piacesse insegnare, non riuscivo a tenere in silenzio i ragazzini israeliani all’eta’ delle medie e della prima liceo, mi licenziarono e trovai lavoro come tecnico di laboratorio in un’altra scuola. Lavorai anche come operatore sanitario con persone disabili, ma preferii fare il tecnico di laboratorio nel centro educativo “Eshkol Pais” di Ness Ziona. Il lavoro di tecnico di laboratorio adibito all’ educazione di bambini e ragazzi e’ il mestiere che piu’ si addice al mio carattere. Amo molto il mio lavoro. Mi diverto veramente. Quando provai a lavorare da insegnante, scoprii di non avere il carattere adatto ad tenere 35 ragazzini in silenzio per tutta la mattinata, inoltre, l’ambiente dove ero cresciuto, che aveva forgiato il mio carattere, da bimbo e ragazzo con problemi psicologici non da poco, e circondato dall’ alta borghesia torinese (mio padre a Torino faceva il magazziniere fuori citta’, mamma riceveva una entrata fissa da suo padre), non mi permettevano di tenere sotto controllo le interazioni estremamente aggressive esistenti tra molti dei ragazzi israeliani di quegli anni. Israele e’ nel medio oriente, buona parte della popolazione ha quei comportamenti aggressivi tipici di questa zona geografica.

Negli anni 2001-2003 cercai di studiare musica seguendo il sogno di fare il cantautore professionista, i miei avrebbero potuto darmi una mano coi soldi. Ma nel 2003 ci furono nuovi problemi famigliari, tornai a lavorare a tempo pieno, rinunciando agli studi musicali, eppure continuai ad acquistare attrezzatura audio professionale, suonando nei ritagli di tempo libero. Feci un po’ di serate da solo o con degli accompagnatori. Lavorai per un anno e mezzo come cantante in tre ristoranti italiani diversi, una o due volte la settimana.

Dopo questa esperienza capii che cantare le proprie canzoni davanti ad un pubblico, significava raggiungere l’ apice della propria realizzazione come artista. Capii anche che per poter cantare le proprie canzoni in pubblico, occorreva registrarle in modo professionale, percio’ mi misi a studiare come produrre un album, su internet e con l’ausilio di alcuni amici. Ci misi circa 10 anni ad imparare, come detto, nei ritagli di tempo. Ultimamente ho interrotto questa attivita’. La cosa e’ per me troppo complicata. Preferisco concentrarmi sullo scrivere e sullo suonare a livello semiprofessionale. Gli accompagnatori possono far arrivare la mia “performance” a livelli artistici semiprofessionali.

Negli ultimi due anni mi sono concentrato sull’ argomento coronavirus nel modo piu’ totale. Vedi sotto i particolari.

La mia vita privata non e’ stata affatto facile. Sono cresciuto in una famiglia con dei problemi tra i genitori, i quali erano praticamente degli immigrati nella citta’ di Torino (Italia), e cercai di assorbire completamente tutta la cultura locale. Da adolescente e da giovanissimo non riuscii ad “avere una ragazza”, contrariamente a quasi tutti gli altri coetanei, e questo mi fece  pensare di avere qualche serio problema mentale. Ne avevo, ma senza un grosso lavoro di analisi con un bravo psicologo, non ero in grado di captare cosa non andava in me. Se mi piaceva una ragazza, gia’ dal primo tentativo di approccio, entravo in panico completo, e ovviamente questo porto’ a innumerevoli rifiuti. Un giorno una ragazza mi telefono’ per uscire con lei. Mai successo prima… Era veramente bella e attraente, avevo 19 anni e andammo a vedere un bel film, con la FIAT 126 di mia mamma. Non ero innamorato completamente del suo carattere, e la riportai a casa senza nessun contatto o bacio in stile romantico. Forse giusto un bacetto di saluto, ma probabile nemmeno quello. Era stato uno sbaglio non provarci, e al momento non provai rimorso, perche’ mi convinsi, perseverando nell’ errore, di non amarla abbastanza. La verita’ era piu’ complessa e la capii solo dieci anni piu’ tardi. Anche lei era stata una ragazza costretta a crescere in una villa collinare torinese, con i genitori che avevano dei grossi problemi tra di loro, ed io dentro di me cercavo una fidanzatina che non fosse cresciuta in un ambiente tossico. Cercavo una ragazza cresciuta in un ambiente “normale”, che non avesse dovuto essere coinvolta in liti celestiali tra coniugi, perche’ ritenevo che costoro fossero “vere” e non costrette a nascondere un dolore interno profondo, comprensibile solo dopo un lungo e intenso lavoro di analisi con un bravo psicologo. Io avevo un dolore simile che cominciai a capire completamente solo all’eta’ di 28 anni, grazie ad un bravissimo psicologo. Appena tentavo di approcciare una donna attraente, spesso ero pervaso dal panico, dal timore del rifiuto, che poi arrivava sempre, esatto come un orologio. Da dove proveniva tale paura tremenda ? Rivivevo le sensazioni di terrore che provavo quando i miei genitori litigavano violentemente. Le violenze erano palesi e apparenti da parte di mia mamma, mio papa’ era piu’ un “aggressivo passivo”, a volte scaricava la sua frustrazione su di me, mai contro mia mamma. Penso che non fosse mai stato veramente innamorato di lei, ed e’ probabile che questo la facesse uscire fuori dai gangheri. La sposo’ per quello che rappresentava, era giovane, intelligente e bellina, ma sopratutto faceva parte di una famiglia che papa’ aveva sempre sognato di avere. Pero’,  mamma aveva dentro qualcosa che non lo attraeva. Rimase con noi a Torino perche’ voleva che i suoi figli crescessero da ebrei sionisti, non necessariamente religiosi. E cosi’ fummo. Nella sua vita preconiugale partecipo’ alla guerra d’indipendenza del 1948, nel battaglione Harel, da sergente comando’ una trentina di soldati e soldatesse che tennero la prima collina della salita verso Gerusalemme, mentre dietro costruivano la “Via per la Birmania” (Derech Burma). Aveva precedentemente preso parte alla battaglia di Latrun e prima ancora, sotto gli inglesi, era stato nelle Guardie di Frontiera, lungo la costa Netanya-Tel Aviv.

Il panico mi pervaseva molto spesso nel primissimo approccio amichevole con donne libere, non accoppiate, e questo e’ uno dei motivi che mi fecero vivere la vita senza una partner ne’ dei figli, eppure il mio sogno giovanile era quello di costruire una famiglia mia normale, opposta a quella dei miei.

Tra i miei 21 e 27 anni avevo una ragazza. La verita’ e’ che la relazione vera e propria duro’ solo 3 anni, e fu l’unica vera storia d’amore di tutta la mia vita. Triste. Dopo che quella ragazza decise di lasciarmi, ebbi pochissime relazioni e per giunta non adeguate. Erano sopratutto “approcci iniziali senza continuazione”, come suona il titolo di una mia poesia nel mio libro “Poesie e pensieri”.

La questione del coronavirus mi prese sin dall’ inizio, prima, dal punto di vista propriamente biologico. Entrai nella cosa in modo ossessivo. Pian pianino mi resi conto che non era solo una questione scientifica, ma anche politica, economica, storica e militare. Quando si vennero a sapere i risultati fraudolenti delle elezioni alla presidenza americana del 2020, cominciai ad interessarmi seriamente alla politica americana. Notai che anche in Italia i media diffusero bugie enormi su quelle elezioni. Sia in Italia che in Israele, le informazioni su Trump erano distorte e tendenziose, su TUTTI i media di professione. Trovai quindi un bravissimo giornalista italiano indipendente, che abita in Florida, e costui comicio’ ad aprirmi gli occhi sulla situazione geopolitica. Si chiama Roberto Mazzoni. Oggigiorno Mazzoni e’ meno informato di tanti altri esperti, ma nel novembre 2020 era uno dei pochissimi in grado di spiegare agli italiani, su internet, cosa stava succedendo negli USA e praticamente in tutto il mondo occidentale. Spiego’ che le banche avevano acquisito, in pratica, TUTTI i media professionali, dopo che internet aveva portato all’ affossarsi delle loro entrate, diversamente dai giornali che la gente comperava un tempo. Oggi non esiste, in tutto l’occidente, una stampa libera, e nel periodo del coronavirus i media sono apparsi molto simili a quelli sovietici sotto il comunismo. Un esempio di questo fenomeno era il quotidiano russo PRAVDA, ridicolizzato in occidente negli anni settanta, a causa delle menzogne grottesche che diffondeva. Nel novembre 2020 non trovai in Israele nessuno che mi informasse onestamente sulla situazione politica americana, e Mazzoni mi era capitato all’uopo, inoltre come detto, era uno dei pochissimi che teneva informati quegli italiani che erano venuti a conoscenza del suo canale web, lontano dalle bugie dei mezzi di informazione principali. Il periodo del coronavirus ha fatto si’ che mi interessassi solo piu’ a questo, smisi completamente di suonare. Durante i periodi di chiusura in casa (lockdown) misi assieme le mie poesie e i miei brevi scritti, nel libro “Pensieri e poesie”, pubblicato dall’editore www.nivbook.co.il .

Ho raccolto molto materiale sull’argomento coronavirus, si trova nelle mie pagine nei social rumble, mewe e persino facebook. In quest’ ultimo c’e’ poco materiale, causa la sua censura draconiana, ultimamente allentata, per interessi politici ed economici. Puo’ darsi che mi venga voglia di scrivere un libro sull’argomento.

Novembre 2022 : C'e' un cambiamento nella mia vita sentimentale. In modo miracoloso ho trovato una donna stupenda, abbiamo una meravigliosa relazione e siamo felici. Mai dire mai…!
_____________________________________________

קצת רקע על משפחתי.

סבא רבא שלי (וסבי יצחק יצחק לוי ז"ל, שהיה בן שנה) גרו בביטולה (אז מונסטיר), העיר המקדונית מצפון לסלוניקי. בשנת 1895, באמצעות תעודת מעבר בלבד, הגיע לירושלים עם משפחתו כדי לחיות בה. לא היה צריך דרכון כי כל האיזור היה שייך לאותה אימפריה, טורקית-עות'מאנית. היהודים מסלוניקי שהגיעו לארץ ישראל/פלסטין העדיפו להתיישב על שפת הים, בעיר חיפה. סלוניקי הייתה עיר ימית. יהודי ביטולה, העיר הסמוכה, ששוכנת על גבעות, העדיפו להתיישב בירושלים, על גבעותיה.

על כל יהודי שהגיע לארץ ישראל בין השנים 1880-1948, הגיעו בערך 2-3 ערבים שחיפשו עבודה. אבי היה במשמר הגבול ב-1943, הוא שאל ערבי "אתה עיראקי, מה אתה עושה בפלסטין?"  הערבי אמר לו "בעיראק הייתה שמועה שיש יהודים בארץ ישראל שנותנים עבודה, בשביל זה באתי".  אבי אחרי כן פגש ערבי אחר מסודן שבאפריקה, ולאחר תשאול התברר שגם הוא הגיע לארץ מאותה סיבה. בשנים 1917 עד 1948 היה המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בשנת 1920 (בקיצור נמרץ, נניח 1920, בפועל היו שתיים-שלוש החלטות, ב-1920, 1922, 1923, ראה הבהרה מטה של די סגני). בוועידה בינלאומית שהתקיימה בסן רמו, איטליה, הוחלט לחלק את ארץ ישראל לשני חלקים, אחד ערבי (שהפך לירדן של ימינו), ואילו באזור הנשלט כיום על ידי ישראל, לבריטניה היה המנדט ליצור מולדת ליהודים. לאחר שנתיים של שהות בארץ, הבריטים נתנו לכל מהגר, לא משנה אם יהודי או ערבי, דרכון פלסטיני. היום העולם מאמין שה"פלסטינים" הם הערבים שחיו כאן בארץ ישראל עד 1948, ושהיהודים "גירשו" אותם מאדמתם.  אין דבר רחוק יותר מהאמת ממשפט זה. מלבד 25,000 היהודים שחיו בארץ ישראל בשנת 1881 (לפי מפקד אוכלוסין טורקי), 170,000 המוסלמים ו-5,000 הנוצרים, כל השאר היגרו לכאן.  אך שימו לב לכך שאם היהודים לא היו עולים, גם מיליון הערבים שהגיעו לכאן באותם שנים לא היו באים לעבוד כאן ולגור כאן. כי היהודים בנו תשתית לכלכלה משגשגת ומודרנית. בתיאוריה, מסיבה ספציפית, שתושבי המערב עדיין לא קולטים, יש גרעין של אמת במשפט הנ"ל. תושבי האיסלם והמוסלמים הערבים מחשיבים את כל האדמה, ממדינת פקיסטן ועד ל-מרוקו, דר אל אסלם, אדמה שייכת לאסלם. לכן, לשיטתם, ארץ ישראל היא למעשה אדמה אסלאמית. ברם, מהגר מוסלמי שבא לארץ ישראל בשנים 1880-1948 (כלומר, רובם המכריע של ה"פלסטינים"), ואשר השתתף במלחמה נגד ישראל, בצדק איבד את פיסת אדמה שהיית שלו, וזה היה באשמתו, בגלל השתתפותו במלחמה. לו לא היה נלחם נגד ישראל, הוא היה ממשיך להיות הבעלים של חלקת האדמה שלו, כמו רבים מתושבי כמה כפרים. מאחר ולמוסלמים יש 22 מדינות ערביות ועוד 80 מדינות אחרות בעולם, האם הם רוצים לאפשר ליהודים שתהיה מדינה זעירה משלהם?  לא, הם לא רוצים להסכים ולהכיר בקיומה של מדינה יהודית היחידה בעולם. העולם המערבי לא תופס את העניין. ישראל היא המדינה היחידה עם רוב יהודי בעולם אשר מחוקקת חוקים שמתאימים ליהדות.  לאפשר להם להרוס אותה? בחיים לא!

עד 1948 הערבים לא רצו לקרוא לעצמם "פלסטינים", כי כולם קראו ליהודי המנדט באמצעות מונח זה.  במילים אחרות, עד 1948 כולם כינו את היהודים "פלסטינאים" ואילו לערבים קראו "ערבים".

בשנת 1964, שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים, הקג"ב הרוסי נתן את הפקודה הבאה ליאסר ערפאת, המנהיג של אש"ף (הוא היה ערבי מצרי, לא היה פלסטינאי) : <<מהיום, במקום לקרוא לעצמכם פליטים ערבים, תקראו לעצמכם "פלסטינאים"> > .

ההיסטוריה שלנו במדינות המערב מסופרת בדרך כלל באופן הפוך לעומת המציאות, על פי רוב נגד מדינת ישראל, באמצעות אלפי שקרים יום יומיים.

_________________________

הבהרה מאת דונאטו די סגני:

– המנדט של ארץ ישראל התחיל  בספטמבר 1923 ונמשך עד מאי 1948

-בשנת 1920 בסן רמו (איטליה) הוחלט על המנדטים.  המנדט הפלסטיני שניתן לבריטניה כלל גם את ישראל של היום וגם את ירדן של היום.

-ביולי 1922 חבר האומות החליט לחלק את שטח המנדט המקורי לשניים, ירדן קיבלה את רוב השטח, המנדט הבריטי על ארץ ישראל צומצם לאזור שנמצא מערבה מנהר הירדן.

– הפליטים הערבים החליטו לקרוא לעצמם "פלסטינאים" רק בשנת 1964.

כמו כן.  ברצוני לציין ש- לפני 1964, חלקים מהערבים העדיפו לקרוא לעצמם "דרום סורים".  אחרים העדיפו את הכינוי "ערבים" בלבד.

___________________________

בתמונה סבי יצחק לוי ז"ל וסבתי רוזה שושנה יעבץ (ז"ל).

Il mio bisnonno (e mio nonno Isacco Itzhak Levy- z"l, che aveva 1 anno) abitava a Bitola (allora Monastir), la citta' macedone a nord di Salonicco. Nel 1895, con un semplice lasciapassare, venne a Gerusemme a vivere. Non ebbe bisogno del passaporto perche' era tutto parte dello stesso impero, quello turco-ottomano. Gli ebrei di Salonicco che vennero in Terra d'Israele/Palestina,  preferirono stabilirsi sul mare, a Haifa. Salonicco era una citta' marittima. Quelli di Bitola, la citta' vicina, sulle colline, preferirono stabilirsi a Gerusalemme, sui suoi colli.

Per ogni ebreo che arrivo' in Palestina tra il 1880 e il 1948 arrivavano 2-3 arabi in cerca di lavoro. Mio padre nel 1943 faceva la guardia di frontiera. Chiese ad un arabo "tu sei irakeno, che ci fai in Palestina ?" L' arabo gli disse "In Irak correva voce che in Palestina c'erano gli ebrei che davano lavoro, per questo sono venuto". Poi ne conobbe un' altro dal Sudan che era arrivato per lo stesso motivo. Dal 1917 al 1948 c'era in Palestina il Mandato Britannico sulla Palestina. Nel 1920 (per farla breve, diciamo il 1920, in pratica ci furono due-tre decisioni, nel 1920, 1922, 1923, vedere sotto la precisazione di Di Segni) ad una conferenza internazionale tenutasi a San Remo, venne deciso di dividere la Palestina in due parti, una araba, che divenne la Giordania di oggi, e nella zona controllata oggi da Israele, la Gran Bretagna ebbe il Mandato di crearvi una patria per gli ebrei. Dopo due anni di permanenza in Palestina gli inglesi davano a qualunque immigrato, non importa se ebreo o arabo, il passaporto palestinese. Oggi il mondo crede che i "palestinesi" siano gli arabi che vivevano qui in Terra d'Israele fino al 1948, e che gli ebrei li avrebbero "cacciati" dalle "loro" terre. Nulla di piu' falso. A parte i 25.000 ebrei presenti in Palestina nel 1881 (secondo un censimento turco), i 170.000 musulmani e i 5000 cristiani, tutti gli altri sono immigrati qui. Ma se non fossero immigrati gli ebrei, non sarebbero immigrati nemmeno quel milione di arabi venuti qui in quegli anni. Perche' gli ebrei crearono le infrastrutture per una economia florida e moderna. In teoria, per un specifico motivo, che gli occidentali non capiscono, c'e' un nocciolo di verita' in quella frase. Gli islamici e gli arabi musulmani considerano TUTTA la terra, dal Pakistan al Marocco, Terra Islamica. Quindi, secondo loro, Israele e' Terra Islamica, pertanto un immigrato in Palestina negli anni 1880-1948 (la stragrande maggioranza dei "palestinesi"), che fece la guerra contro Israele, perdendo la proprieta' per sua stessa colpa (non avesse preso parte alla guerra avrebbe continuato a possedere il suo pezzettino di terra) effettivamente fu scacciato dalla Terra Islamica. Ma gli islamici hanno 22 Stati arabi e altri 80 Stati nel mondo, non possono tollerare un minuscolo Stato Ebraico ? No, non possono tollerarlo. E questo il mondo occidentale non lo capisce. Israele e' l' unico Stato a maggioranza ebraica al mondo. E volete distruggerlo ? Giammai !

Fino al 1948 gli arabi non vollero chiamarsi "palestinesi", perche' con quel termine tutti indicavano gli ebrei in Palestina. In altre parole fino al 1948 gli ebrei si chiamavano "palestinesi" e gli arabi, "arabi".

Nel 1964, tre anni prima della guerra dei sei giorni, il KGB russo diede questo ordine a Yasser Arafat, che era un egiziano a capo dell' OLP : <<Da oggi, invece di chiamarvi rifugiati arabi, vi chiamerete "palestinesi">>.

La Storia viene raccontata in occidente quasi sempre al rovescio, e generalmente contro Israele, con migliaia e migliaia di menzogne pilotate ad arte.

_________________________________________

My great-grandfather (and my grandfather Isaac Itzhak Levy, z"l, one year old) lived in Bitola (then Monastir), the Macedonian city north of Thessaloniki. In 1895, with a simple passcard, he came to Jerusalem to live. He didn't need a passport because it was all part of the same empire, the Turkish-Ottoman one. The Jews from Thessaloniki came to the Land of Israel/Palestine, and they preferred to settle on the sea, in Haifa. Thessaloniki was a maritime city. Those from Bitola, the nearby city, that was seated on the hills,  preferred to settle in Jerusalem, on its hills.

For every Jew coming to Palestine between 1880 and 1948, about 2-3 Arabs came as well, looking for a job. My father was a border guard in 1943.  He asked an Arab "you are Iraqi, what are you doing in Palestine?"  The Arab told him "In Iraq there was a rumor that there were Jews in Palestine, and they provided work here, that's why I came".  Then he met another from Sudan who had come for the same reason.  From 1917 to 1948 there was the British Mandate of Palestine in Palestine.  In 1920 (to make a long story short, let's say 1920, in practice there were two-three decisions, in 1920, 1922, 1923, see Di Segni's clarification below) at an international conference held in San Remo, it was decided to divide Palestine in two parts, one Arab, which became today's Jordan, and in the area now controlled by Israel, Great Britain had the mandate to create a homeland for the Jews, just there, in the second area.  Following two years of staying in Palestine the British gave any immigrant, no matter if Jew or Arab, a Palestinian passport.  Today the world believes that the "Palestinians" are the Arabs who lived here in the Land of Israel until 1948, and the Jews "kicked out" them from "their" lands.  Nothing could be further from the truth.  Apart the 25,000 Jews in Palestine in 1881 (according to a Turkish census), the 170,000 Muslims and the 5,000 Christians, everyone else immigrated here.  Consider this : if the Jews had not immigrated, the million Arabs that came here back then, in those years, would never have immigrated here. That is because the Jews created the infrastructure for a thriving, modern economy. In theory, for a specific reason, which Westerners do not understand, there is a kernel of truth in that sentence. Islamists and Arab Muslims consider ALL land, from Pakistan to Morocco, Islamic Land.  Therefore, according to them, Israel is an Islamic Land, so, an immigrant into Palestine in the years 1880-1948 (that is, the vast majority of "Palestinians"), who waged war against Israel, losing property because of his own fault (he had not taken part of the war, he should continued to own his little piece of land, till our days), was practically kicked out of a piece of Islamic Land. On the other hand, the Islamists have 22 Arab states and 80 other states in the world, can't they tolerate a tiny Jewish state?  No, actually they can't tolerate it. And the Western world doesn't understand this. Israel is the only state with a Jewish majority in the world.  And you want to destroy it?  It will happen, NEVER !

Until 1948 the Arabs did not want to call themselves "Palestinians", because with that term everyone referred to the Jews in Palestine.  In other words, until 1948 the Jews were called "Palestinians" and the Arabs, "Arabs".

In 1964, three years before the Six Day War, the Russian KGB gave this order to Yasser Arafat, who was an Egyptian and became the leader of the PLO: <<From today, instead of calling yourselves Arab refugees, you will call yourselves "Palestinians">> .

This part of History is told in the West, every time upside down, quite often against Israel, thousands and thousands of anti-israeli lies are told trhoughout the years.

In the photo – my grandfather Itzhak Levy (z"l) and my grandmother Rosa Jabez (z"l).

 _______________

 Clarification by Donato Di Segni:

 – The Mandate of Palestine existed from September 1923 until May 1948

 -in 1920 in Sanremo there was the creation of the mandates and the Palestinian mandate included both present-day Israel and present-day Jordan.

 -in July 1922 at the League of Nations it was decided to divide the original mandate territory in two, creating Transjordan, reducing the Palestinian mandate only to the area west of the Jordan River.

 – the Arabs only wanted to call themselves Palestinians since 1964.

 ______________

 I would like to point out this – Before 1964, some of them preferred to call themselves "Southern Syrians".  Others preferred to be called "Arabs".