הוצאתי לאור את הספר "שירים ומחשבות" בהוצאה ספרי ניב www.nivbook.co.il
באתר ספרי ניב יש את המהדורה הדיגיטלית, צרו קשר איתי כדי לקבל גרסה מודפסת + אלבום (דיסק) שמתלווה לספר, ניתן לשלם כאן באתר, פתחו הלשונית "תשלום".
משלמים על הספר בקישור הבא (צור קשר ותודיע לי ששילמת) :
https://meshulam.co.il/purchase?b=3a8b425aac845b99731e8a6121a4ae9e
ב2.3.22 התארחתי בתוכנית של זוהר נוי "ספרים וסיפורים ומה שביניהם"ברדיו קסם 106 אף אם
אנה ליטוס כהן ממליצה על הספר "שירים ומחשבות"
https://www.youtube.com/watch?v=3nivx7MshSE
_________________________________________
בריכת אל-לידו בטורינו.
בריכת אל-לידו בטורינו.
תחילת אוגוסט שיא החום.
התחזית אומרת 37 מעלות בצל.
אווירה של מרכז ספורט אנגלי.
כייף לא נורמלי.
אנשים נחמדים, מנומסים, יש משפחה אנגלית לידי.
הבעל איטלקי יוצא העיר טורינו, כמוני.
רק, אני לא אנגלי.
בא לבקר את ההורים והמשפחה.
נהנה בבריכה בשפת נהר הפו Po.
אני נשאר חצי שעה שלמה במים, לא יוצא.
שנים לא יצא לי להישאר כל כך הרבה זמן בתוך המים.
לא הולך הרבה לים וגם לא לבריכה.
הפעם לא רוצה לצאת.
זה כל כך עוטף את הנשמה שלי !
אני מרגיש באמצע סרט יפה עם אנשים שנהנים ולא עסוקים בכלום מלבד פינוק והנאה נטו.
יש עצים גבוהים כמו בבריכת אוניברסיטת תל אביב
שם הבריכה והשטח הרבה יותר גדולים.
והאווירה דומה.
________________________________
הקטע הבא יהיה כנראה בתוך ספר עתידי שאכתוב בעוד כמה שנים על סיפור משפחתי, אשר מתחיל בסוף המאה ה-19.
כשעברתי לגור בארץ בתחילת שנות השמונים, דודה ביאנקה (ז"ל) לעיתים הייתה נזכרת בנסיעתה לישראל של סוף שנות החמישים, תמיד עם חיוך גדול על הפנים. היא הייתה אלמנה צעירה, בעלה, האח של סבה, מת בגלל מחלה כמה שנים לפני כן, והם לא הצליחו להביא ילדים לעולם, כנראה בגלל עניין רפואי לא ידוע. היתה לה קנאה אדירה כלפי אחותה, סבתי (שתי אחיות התחתנו עם שני אחים), כי לסבתא היה הכל בחיים, בעל, עושר, אושר, שלושה ילדים, שמונה נכדים ומבשלת שחיה איתם בסן רמו והייתה חלק מהמשפחה, ואילו אני הייתי היצור הבודד שלא סבל אותה. הייתי גם הכי קטן במשפחה המורחבת. דודה ביאנקה גרה באותה קומה של הדירה הגדולה שבבעלות סבה וסבתא, אבל היא הייתה בודדה ועצובה, בלי ילדים ונכדים, כאשר כאמור, לאחותה בכניסה ממול, היה הכל בחיים. חלק מהנכדים זלזלו בה קשות (אני זלזלתי בגברת פינה, המבשלת וסדרנית הבית – היא הייתה מזמינה את המנקות, שבאו כל יום) וכשהלכה לעולמה, בשנת 1999, שתים עשרה שנים אחרי סבתא ריטה (ז"ל), היא השאירה את הירושה הגדולה שלה לכולם חוץ מאותם נכדים, שבאו לדרוש את חלקם מאיתנו. הירושה עברה גם לנכדים של אחותה השלישית, דודה אלדה (ז"ל), ולנכד של אחותה הרביעית שנפתרה הרבה שנים קודם. מדוע דודה ביאנקה חייכה קורנת אושר כשדברה איתי על הביקור שלה בישראל ? כי שם היה איש שנדלק עליה ומצא חן בעיניה ושלקח אותה ברחובות תל אביב והשפלה (בת ים, יפו, ועוד) באופנוע סירה הלוך ושוב לטיול משגע ונהדר. היא ידעה רק איטלקית, ספרדית וצרפתית והוא ידע רק עברית, בולגרית וקצת אנגלית, כך שהקשר לא יכול היה להתפתח, אבל הטיול גרם לה תמיד לצחוק וצחקה איתי על העניין כמה וכמה פעמים, שוכחת כל פעם שהסיפור כבר היה ידוע לי מהפעמים הקודמות. האיש ההוא, עם העור החשוף לשמש של תל אביב, כאשר היא הייתה צריכה להחזיק ברוח את הכובע האנגלי שלה, של ליידי שגדלה בשנות העשרים, היה הקטע הארוטי והאהבה האפלטונית האחרונים בחייה. או אחד האחרונים. וזה גרם לה להיות מלאת אושר על זיכרון המקרה. באותם השנים הארץ הייתה ארץ ענייה מאוד, היא גדלה במשפחה אירופית עשירה מאוד, אז לא היה בא בחשבון שתעבור לגור בארץ, מה גם היא לא הייתה ציונית. כיהודייה מתבוללת, רצתה להיות כמו הנשים של האליטה הצרפתית של שנות העשרים, אליהם אנשי צפון מערב איטליה היו מסתכלים כדגם של קדמה ונאורות, ולגור בישראל זה היה הדבר האחרון שחשבה לעשות. כשסבה שלי מת, בשנת 1973, אחרי הלוויה ביאנקה אמרה לריטה, אחותה "עכשיו אנחנו בשוויון". כך שמלאך גדול לא היתה, הדודה, אבל אני הבנתי אותה. גם סבתא שלי לא היה מלאך גדול. סבתא שתקה, ובשתיקתה דאגה להעביר את המסר הסמוי : "החיים שלי מעולים, שלך עלובים". ריטה לא דאגה למתן את תחושת התסכול של ביאנקה, היא המשיכה להתנהג ולחיות בלי לשנות מהומה בארמון האושר שבעלה בנה, כאשר היא דאגה יותר לקשט את המצב לפי האופנה של אותם השנים. סבתא לבשה בגדים חדשים ואופנתיים כל הזמן, כאשר אמי, שכן היה מלאך גדול ביחס לשני האחיות, לא אהבה בכלל בגדים אופנתיים, אלא רק קלסיקה בביגוד ובכלל.
___________________________________
ערב קסום ומוזר
יום שישי, תשע וחצי
הולך ברחובות ראשון לציון
ואין אף אחד בחוץ
אין גשם, חמים בחוץ
ממש מוזר לראות ערים דוממות
אמור להיות סגר
אבל מגפת הקורונה התפרצה לפני שנה
וצריכה להיות עייפות החומר
אף על פי כן כולם בבתים
אף אחד לא יוצא
נורא כייף ככה
אולי המדינה ממתינה למלחמה נגד אירן
אולי ממתינה לחדשות מוזרות מארצות הברית
אולי האנשים פוחדים מהמגפה
אולי רוצים למנוע הדבקות כדי שהסגר ייגמר ביום ראשון
שומע את אסטור פיאצולה באוזניות
הוא מתאים מאוד לאווירה המוזרה הזו
היחידים שמעזים לצאת הם הצעירים
בגילאים בין התיכון לסוף גיל העשרים
עברתי עיר למרות הסגר
לקחתי סיכון לקבל דו"ח משטרתי
אבל גם השוטרים עייפים
וגיליתי איפה הם בודקים ואיפה לא
הם לא רוצים לריב עם האוכלוסייה
_____________________________
יש משהו מאוד יפה
יש משהו מאוד יפה
בלהסתכל ישירות על בחור גבוה ומוכשר בכדורסל
כשהוא מתקשר עם הכדור והסל
בתנועות מקצועיות של כדורסלן
כשרואים אותו ישר מול העיניים
ללא מסך של טלוויזיה בינינו
זה ממש פלא מדהים
בתור בחור נמוך ושמנמן
תמיד עמדתי בפה פעור
מביט ביופי ובקלילות של התנועות
של כדורסלנים גבוהים ומוכשרים
כשהכדור נזרק בקשת
ונכנס לתוך רשת הסל
שומעים את הרעש הטיפוסי
המרומם את הרוח של הקבוצה האהודה
הבחורים האלה יודעים לנוע כמו שחקני ציר
ובקלות עושים dunk לסל
או זורקים בסגנון קארים אבדול ג'אבר
קופצים לגובה של ארבעה מטרים כמעט
וכשמשחקים מול קבוצה יריבה
מרגישים אושר ממשי
בכל פעם שהקבוצה האהודה
קולעת סל
וכשיש ממש שקט שומעים את הצליל הנפלא :
"פלאפ"
רעש הכדור הנכנס לסל
לתושבי עירי, טורינו הייתה קבוצה לא רעה בכלל
בעמדת הרכז שיחק בנאטי, שחקן "נמוך" קומה (מטר שמונים)
שכמעט ולא היה זורק לסל
כשעשה זאת מרחוק היה נהדר לראות את הכדור נכנס
לידו שיחק ברומטי
שחקן כנף בגובה בינוני שהיה זורק ללא הרף
וקולע את רוב הנקודות
הם היו טובים אבל לא מספיק
כי במשחק צמוד ובשניה האחרונה
זוכר שבוב מורס מהפינה הרחוקה
השתיק את הקהל
כשלא טעה גם הפעם
כמו שהיה עושה לעיתים בקבוצת ווארזה
נגד מכבי תל אביב
בתחרות על אליפות היבשת.